המשפחה – מיכאיל לרמונטוב

אני אוהב את מולדתי, אבל באהבה מוזרה!
מוחי לא ינצח אותה.
בלי תהילה, קנה דם,
אין שקט של ביטחון גאה,
גם העת העתיקה האפלה לא הוקירה מסורות
אל תעורר בי חלום נעים.

אבל אני אוהב - למה, אני לא מכיר את עצמי -
שתיקה קרה בערבותיה,
אדוותיה האינסופיים אדווה,
שיטפונות נהרותיה, כמו הים;
אני אוהב לרכוב בעגלה בכביש כפרי
וזה, מבט איטי חודר את צל הלילה,
להיפגש בצדדים, נאנח ללינת לילה,
האורות הרועדים של הכפרים העצובים.
אני אוהב את עשן הקציר השרוף,
שיירת לילה בערבה
ועל גבעה באמצע שדה תירס צהוב
זוג ליבנה הלבנה.
בשמחה לרבים שלא מכירים
אני רואה גורן שלם,
איזבו, סָכוּך,
חלון מגולף;
ובחג, ערב מטומטם,
צפו עד חצות מוכנים
לריקוד עם הטבעה ושריקה
בדיבורים של איכרים שיכורים.

לדרג אותו:
( טרם התקבלו דירוגים )
לשתף עם חברים:
קורני צ'וקובסקי